81.4K
Downloads
158
Episodes
הפודקאסט שמספר את מאחורי הקלעים המנטליים של א.נשים באקוסיסטם היזמי
Episodes
Monday Jul 25, 2022
Monday Jul 25, 2022
Curing others (and yourself) from the loneliness epidemic
In our intimate conversation, we talked about what it’s like being part of a very well known family of high achievers in Israel, with the constant expectation from you to leave your mark in the world, about the power of storytelling and how it connects to the world of founders, and about his mission to cure the loneliness epidemic with his innovative company, Wisdo.
“Loneliness is simply a gap between the human relationships that you have in your life, and the human relationships you would like to have in your life. The larger the gap, the more lonely you feel. It’s not a matter of - if you're married or have co-founders or a lot of friends. If you are living a life where you're surrounded with people you don’t feel you can be close to and vulnerable with in an open and authentic way - that gap is not going to be closed by itself.”
Monday Jul 18, 2022
Monday Jul 18, 2022
How can we spot the social signals we send and accept, and improve our communication as founders & dealmakers?
“It all starts from pain.” Ori admits being shy and sensitive as a child. That same sensitivity is still rooted into his character and personality. Oddly, Ori believes it serves as a key component in some of his recent achievements (successful exits) and an effective “fuel” for future ones. His journey was and still is all about accepting yourself and your weaknesses, and sometimes understanding that your ‘weaknesses’ ARE your strengths.
In our intimate and fascinating conversation, we talked about learning from your mistakes as a young entrepreneur, about the hidden nonverbal channels behind every social interaction, who shed a light on the mystery of human communication, and why knowing this is crucial to your success in every field in your life.
Monday Jul 11, 2022
Monday Jul 11, 2022
** How does the connection to our own body affect the way we lead in the world? **
In an intimate and insightful conversation we talked about how Narkis experienced her eureka moment that changed her whole perspective and fueled her to forge a new personal and professional path, about the way women are taught to treat their bodies and how it reflects later in their workplace, about the price that we all pay when were controlled by gender roles and what we can do to create a safe space in the workplace, that is not just based on what no to do, but also knows and communicates what we want and can.
Monday Jul 04, 2022
Monday Jul 04, 2022
**How seeing everything as a ‘learning opportunity for personal & professional growth’ is a mindset that can change your life as a serial entrepreneur?**
In an intimate and fascinating conversation we talked about how Nevo discovered his purpose by coincidence, about managing a balanced family life as a busy parent, the roller coaster of founding Visualead, and how after a surprising success in China he and his family packed everything and moved on to a challenging and amazing year. How after a big success he got the courage to jump into the deep water again and found Acumen together with Itamar and Daniel, and how to stay balanced in a world full of ups and downs, while still keeping the inner fire of a serial entrepreneur.
Monday Jun 27, 2022
Monday Jun 27, 2022
על פיבוט בחיים של עצמך - ממשקיע ליזם והצורך שלנו להתוות את הדרך של עצמנו
אוהד הוא דור שלישי למשפחת יזמים. אביו היה במקור רופא שיניים, ובאמצע החיים אחיו משך אותו לעולם הטק, ומשם הם הקימו את 888, הצלחה ששינתה את פני המשפחה. בהתחלה אוהד הצטרף כצופה מהצד, סופג את כל המתרחש, האווירה, השיחות העסקיות, לומד את העולם המיוחד הזה, אבל מה שהתחיל כתהליך איטי השתנה לחלוטין כשאביו נפטר ונטרפו כל הקלפים. אוהד חשב שיוכל לקבל grace period, אבל למציאות הייתה תכנית אחרת, ותוך יום כל האחריות של העסקים המשפחתיים נפלה על כתפיו.
המארג הרגיש של עסק משפחתי
"כל עוד זה היה אצל אבא שלי אלו היו הבעיות שלו, כל בוקר עם דוד שלי היה אחרת - יום ראשון רבים יום שני שותים קפה, יום שלישי רבים יום רביעי שותים קפה. תמיד יש עניינים עם שותפים, אבל כשהתזרים חזק וכולם גאים - אז זה פחות קשה. אחרי שהוא נפטר דברים השתנו, היחסים השתנו, צרכים השתנו". גם אחר כך נמשכה רכבת ההרים, אבל הפעם סביב אוהד. בגיל 30, הוא קיבל אחריות מטורפת על הכתפיים - משפטית, עסקית, פיננסית, המון כדורים ללהטט באוויר, אבל אוהד עוד היה עטוף באותה תמימות של בחור צעיר שחושב שהוא יודע הכל - "אני רואה את אבא שלי יושב בסלון לעיתים ורואה כל מיני קומדיות מטופשות, וחשבתי לעצמי - אם הוא הצליח, גם אני יכול, זה לא בעיה, זה לא קשה. את לא מבינה את גודל האחריות וגודל המורכבות. חלק מהסיבה שהצטרפתי זה כי ראיתי שהוא קצת מתעייף. אני לא יודע מאיפה הייתה לי החוצפה, אבל אמרתי לאנשים - תנו לו שנה שנתיים ואני נכנס במקומו. הייתי חצוף וטיפש."
קצת לפני שאביו נפטר הוא עשה את ההשקעה השנייה שלו של 50 מיליון שקל עוד לפני גיל 30, והוא משתף שעשה זאת כאילו הוא מזמין קפה במסעדה, לא הייתה לזה משמעות גדולה מבחינתו. "אחר כך עם השנים את מבינה כמה את לא מבינה. כמה הדברים קשים, כמה הם מורכבים - את מתכננת תכניות והחיים מתכננים אחרת."
הוא קיבל לידיו 12-13 חברות - כולן עם בעיות של להיות או לחדול, ומניה שנפלה ב- 70%, בלי נסיון וידע של איך לשקם את הכל, אבל עם ידיעה פנימית שזה לא יכול ליפול במשמרת שלו.
הוא מציין גם שהוא מבין שדברים כאלה הם "צרות של עשירים", ושהוא יכל גם לשבת בצד ובכל זאת יהיה לו מה לאכול, אבל תמת האישיות שלו היא זו שדחפה אותו פנימה והביאה איתה גם הרבה סטרס. יש בו את הצד הרציונלי שיודע מה נכון ועושה את הדברים בצורה מחושבת והגיונית למרות שזה מפחיד, אך מצד שני - הגוף מגיב. כאבי בטן, חוסר שינה, הכל צף ומשתקף בצורה כלשהי בגוף. בהתחלה הוא לא הבין את הקשר בין השניים, איך אפשר להבין משהו ברציונל ועדיין הגוף מדבר את מחיר הרגשות - הוא היה צריך לחוות את זה על בשרו כדי להפנים עד כמה הם שזורים זה בזה.
למכור את חברת הענק
אחרי שאביו נפטר, המניה הייתה בשפל, ודווקא אז אוהד לא רצה למכור ולברוח - למרות שעוד מגיל 18 הוא ידע שזאת המטרה הסופית שלו, ושזה לא המקום שתואם את הדנ"א שלו, הוא רצה קודם למצות את הפוטנציאל של החברה ולהרים אותה מהקרשים. הם חיכו עוד קצת, ונעזרו מאוד בשי בן יצחק ז"ל, השותף שלהם שתמך ועזר, ובסוף מכרו את האחזקות.
אוהד מספר על ההקלה שהרגיש אז, כשהבין ששמונה שנים הוא שם את החיים שלו על פאוז והתרכז כל כולו בלהציל ולמכור את החברה. לא היה לו מקום לשום דבר אחר, ופתאום יש לו זמן לעצמו, להבין מה הוא רוצה להיות ואיזה חותם הוא באמת רוצה להשאיר. הוא יכול שוב לנשום.
שאלתי את אוהד מה הוא חושב על אוהד של אז, של לפני יותר מעשור, ועל המקום שממנו הוא פעל, והוא משתף שבמבט לאחור, יש הרבה צמתים בקריירה שלו שהוא היה רוצה לשנות, שיש סביבן חרטה, אבל באותה נשימה, הוא יודע שגם צומחים מתוך סבל. היה משהו מאוד מתעתע בדרך שהוא עשה - ברגע ובלי הכנה הוא זינק מתחתית הפירמידה ישר לקצה של הלמעלה, לבורד ומעל זה כבעל מניות, וקיצור הדרך הזה לא בהכרח היה בריא.
הרבה פעמים כולנו חולמים על קיצורי דרך כדי להיות בקצה הפירמידה - לשבת בפסגת החלומות שלנו, בנוחות, עם ההשפעה והכח לעשות וליצור את מה שאנחנו רוצים, אבל אסור לנו לשכוח עד כמה הדרך לשם היא חשובה. היא טומנת בחובה את הלקחים, הניסיון, ההתחשלות והחוסן שאנחנו צריכים כדי לעמוד בפסגה ולהסתכל על הנוף. מי שאנחנו נהפכים להיות בזמן הטיפוס, הוא האדם שמקומו בפסגה.
ובאמת, אוהד חש בעצמותיו, את אותו הצורך הזה, לחזור ולבנות את עצמו לבד, מחדש - כיזם. אוהד מספר על איך לפני שנה כשישב עם השותפים שלו בקריית אונו, הוא אמר להם: "פה אתכם בסיטואציה שאני נמצא, אני מרגיש יותר חזק ממה שהרגשתי לפני עשר-חמש עשרה שנה ממה שהרגשתי אז כמשקיע, היסודות יותר יציבים, זה מרגיש יותר נכון."
יש איזו תפיסה מטעה כשמסתכלים על אוהד מבחוץ, כי דברים נראים פשוטים - אבל בכל צד יש מורכבות ו- struggle. הערך העצמי שלנו תלוי ומתקשר לעשייה שלנו, אין דרך לחמוק מזה, והחוויה של כישלון, גם על רקע הצלחה בעבר, היא קשה ומאתגרת לעיכול. אוהד משתף על הקשר הזה גם אצל אנשים מצליחים. גם הצלחה גדולה מביאה איתה מחיר נפשי, גודל האחריות מתעצם ויש חרדה לשמר את אותו השיא מאותה הבנה שמפה אפשר רק להידרדר.
לא משנה איפה אנחנו נמצאים, תחושת הערך העצמי שלנו הוא משהו שצריך כל הזמן לתחזק - כי העולם של ההייטק מביא איתו הרבה מאוד תהפוכות, ואם אין את הבסיס היציב הזה, אנחנו הולכים לאיבוד.
לקח לאוהד הרבה זמן להחזיר את הרוגע לחייו ולהפנים אותו.
להפוך ממשקיע ליזם
בתור מי שיש לו את נקודת המבט הייחודית של שני הצדדים - כיזם וכמשקיע ביזמים, אוהד למד איזה יזם הוא רוצה להיות. טעות נפוצה שהוא מספר עליה היא של צנטרליזם אצל יזמים - הכל חייב לעבור דרכם, ויש חוסר מודעות למתי הם מתאימים ומתי צריך לזוז הצידה למרות שזה כואב. ההתנהלות הזו היא מתכון להרבה קלאשים בין יזמים למשקיעים, כשכל אחד חושב שהשני לא מבין. היום הוא עושה את הדברים הפוך ממה שהוא ראה - הוא מקפיד להאציל סמכויות, להיות שקוף, לוודא שכל המידע עובר בין כולם, ולדעת מתי לקחת צעד אחורה.
אחרי המכירה של 888, אוהד ישב לקפה עם פרופ' דוד פסיג אותו העריך מאוד, ובאופן לא מתוכנן אמר לו - " בוא נעשה משהו ביחד." דוד שתק לרגע, נשען אחורה ואז אמר - "בוא נעשה משהו גדול". תו"כ תהליך היצירה של הסטארטאפ הראשון שלו, Thinkz, ואיטרציות שוחקות, אוהד חשב - למה לא קיימת פלטפורמה דיגיטלית שמסייעת לסטארטאפים לבנות את עצמם? המכונה של המכונה. המחשבה הזאת הולידה את הסטארטאפ השני ThinkUp.
יש שני דברים ידועים וברורים על עולם הסטארטאפים - האחד, הוא שקשה להקים סטארטאפים - יזמים צריכים מנטורינג, גיידנס, קו-פאונדרים, ולידציה, לקוחות, והכל ביחד הוא מאוד מורכב. הדבר השני הוא, שכולם מנסים לעזור לסטארטאפים. בכל זאת, יש פה צורך שלא נענה - יש רק מעט מאוד פלטפורמות דיגיטליות שנותנות ערך ויודעות לחבר את כל הנקודות. אוהד רצה להקל על יזמים, לאפשר להם לנהל את הסטארטאפ ולקבל הנחיה ועזרה בפלטפורמה אחת. התשוקה לרעיון הניעה אותו, והיום הוא הורה במשרה מלאה ל ThinkUp. יחד עם צוות המייסדים המדהים ב ThinkUp, רון, הילה ומוטי, הם בונים פלטפורמה חדשנית המתעתדת להיות המקום שבו כל יזם מתחיל את מסע הסטארטאפ שלו, תוך ייעול משמעותי של לוחות הזמנים והחיבורים המדוייקים לו לטובת פיתוח המוצר, חיבור להשקעה וצמיחת החברה.
למרות הזהירות, כשאני שואלת את אוהד אם הוא נהנה היום, הוא עונה -"אני נהנה כל פעם שאנחנו פורצים משהו, פותרים משהו, זה כיף. כשאני מספר את הסיפור של הסטארטאפים, יש לי ברק בעיניים." - ובתור מי שישבה מולו לשיחה מרתקת ושמעה את סיפור היזמות שלו, אני יכולה להעיד ממקור ראשון שבהחלט רואים את הברק.
Monday Jun 20, 2022
Monday Jun 20, 2022
איך זה להיות מנהלת בכירה בעולם הסטארטאפים ולהוביל מיתוג אישי אותנטי?
לעבוד עם הפחד
בגיל 25 אחרי תואר ראשון, אפרת שעובדת כמתכנתת נכנסת לעוד יום בעבודה, אבל משהו מרגיש לה שונה. היא חייבת להודות שבינה לבין עצמה, המקום הזה לא מרגיש לה נכון - גם אם היא טובה בתכנות זאת לא העבודה שמתאימה לה. עם הרצון לעשות שינוי צפו ועלו גם הרבה פחדים - פחד מאוד גדול לאכזב, פחד ממה יגידו ופחד מאי הידיעה עצמה.
מהצד השני, הייתה לה גם מה שהיא מתארת כ: "קריאה פנימית, תחושת בטן, שבא לי ללמוד עסקים ולא בא לי לחזור לאוניברסיטה". הזדמנות נקרתה לדרכה דרך עסק תכשיטים של חברים, והיא יצאה למסע חדש, "ללמוד על עסקים מהידיים, באקדמיה של החיים".
פאסט פורוורד כמה שנים, ואפרת החליטה אחרי רצף עבודות אינטנסיבי, לקחת שנת חופשה ולעזוב את איירובוטיקס בה עבדה אז.
גם אז עלו אותם הפחדים החזקים - היא לא יודעת מה הדבר הבא, מה התכנית, פחדים כלכליים, האם זה הצעד הנכון. כל אלה הסתחררו ויצרו סביבה ערפל. בטיפול, הפסיכולוגית שלה אמרה לה - "מה הדבר הכי נורא שיקרה?", וזה הדהד. היא קיבלה את החיזוק החיצוני שהייתה צריכה באותה נקודה, ונתנה לעצמה שנה להקשיב פנימה, להבין מחדש מה עושה לה טוב, לבנות חזון מחודש.
אפרת מספרת שעם כל בחירה שהייתה לה בהמשך, הפחד לא נעלם - אבל התפקיד שלו הלך והצטמצם.
אפרת מאמינה שכדאי לעבוד עם הפחד - "לא לתת לפחד הזה לעצור אותנו, הוא קיים שם ולעתים הוא מאוד עוצמתי. אבל הבחירה שלנו היא אם להעצר בפניו, או להמשיך להקשיב לאינטואיציה ולבטן ולקריאה הפנימית שלנו של מה נכון, ולבחור בזה למרות שזה קשה ולמרות שזה מפחיד". אחרי המון שנים של הקשבה פנימית ועבודה עם הפחד, אפרת כבר לא מרגישה אותו יותר - היא יצקה בעצמה מספיק ביטחון כדי לשחרר את הספקות העצמיים.
לסלול את דרכך
אפרת משתפת שהדרך האישית שלה לטוות את העתיד, היא במהלך הדרך. ההתכווננות שלה לא רחוקה מדי, מה שהיא שמה עליו את רוב הדגש הוא להגיע ליעדים קצרים ולבדוק כל פעם - האם זה נכון לי או לא, האם זה מהדהד בי.
גם בדרך השלילה אנחנו מבינים את הכיוון שלנו - צמצום האפשרויות תוחם את הבחירות שלנו לחלום המזוקק ביותר, גם אם אנחנו לא יודעים עדיין בדיוק מה הוא. זה בסדר לא לדעת בדיוק לאן אנחנו הולכים.
מה שעוזר לאפרת לשמור על העוגן הזה בעצמה הוא לעשות עצירה כחלק מהשיגרה שלה ולהתבונן במה שקורה ומה שהיא מרגישה - לבדוק שהיא באמת נוכחת בחיים שלה ובדרך שלה. כמו במיינדפולנס, חשוב לתת את המרווח הזה בין השאיפה לנשיפה.
כשאנחנו יוצאים לעולם המהיר וכל הקולות סביבנו של התכנות החברתי, הציפיות ומה שנחשב לנורמלי מתערבלים, אנחנו נוטים לאבד את החיבור לנפש שלנו, לחלומות שלנו.
אפרת משתפת שבשיחה עם חבר ששאל אותה מה היא רוצה לעשות בחיים אחרי העזיבה, היא דיברה מהבטן ואמרה שהיא לא יודעת למה ואיך זה יקרה, אבל יש בה רצון לייצג את ישראל בעולם. לא היה לה נסיון, לא כיוון, ובכנות - גם לה זה היה נשמע הזוי. אבל שנתיים-שלוש אחרי זה, היא התחילה לעבוד במכון היצוא והובילה משלחת לקנדה, שם היא דיברה על הבמה וייצגה את ישראל בעולם. החלומות שנשמעים לנו הזויים היום, יכולים להיות המציאות שלנו בעתיד.
קצת על מחירים
כמנהלת בכירה בסטארטאפים - יש לא מעט מחירים שבאים ביחד:
1- פונקציה יחידה שעוסקת במה שאני עושה - אין הרבה עם מי להתייעץ מסביב
2- כולם חושבים שהם מבינים. צריך לנווט ולהדוף לטובת מה יהיה הכי טוב לחברה
3- מחירים אישיים - כובד האחריות גדול ונוגע להמון תחומים
4- אם אין גבולות מאוד ברורים, העבודה יכולה להשתלט על החיים, לזלוג לחיים האישיים
5- להיות באקוסיסטם הישראלי - מעייף לתחזק את המקום הזה, בדריכות גבוהה, להיות תמיד בעשייה ולקבל המון פניות
בתור אם חד הורית, אפרת החליטה שהיא לא מוותרת על אף תפקיד - לא על היותה אמא ולא על הקריירה שלה. מתוך ההחלטה הזאת היא הבינה שהיא חייבת עזרה, ועברה לגור ליד ההורים שלה.
ה"שותפות" הזאת עם ההורים שלנו כשאנחנו מבוגרים לא תמיד פשוטה, אבל אפרת משתפת שהיא ביקשה את העזרה - אז היא החליטה. ומתוך ההחלטה הזאת, הקשיים לא תופסים הרבה מקום, כי היא בחרה את הדרך שלה ובכך היא לא לוקחת עמדה קורבנית בתוך החיים של עצמה.
לפעמים אנחנו מקבלים גם איתותים מהסביבה שעוזרים לנו להתכוונן עם הבחירות שלנו ולהבין את המחירים שבחרנו. אפרת משתפת על כתבה חשובה בעבודה שעבדה בשבילה שבועיים מסביב לשעון, וכשהכתבה התפרסמה, הבן שלה בא אליה מחזיק את העיתון עם התמונה שלה, ואמר - "אמא אני רואה אותך פה בעיתון, למרות שלא ראיתי אותך אתמול". זה היה חץ ללב וגרם לה לשקלל מחדש, אבל גם להבין שיש פיקים לעבודה וזה בסדר כל עוד זו לא השגרה.
מיתוג אישי אותנטי
מיתוג אישי הפך למילה מעושה קצת באופן שמשתמשים בה בשנים האחרונות.
אחד מהדברים שאני (גלי) אומרת ליזמים, זה שהם מקדמים שני דברים - אחד זה את הסטארטאפ, ולצד זה את עצמם כאינדיבידואלים, כפרסונה. וזה לא דבר רע, להיפך - משקיעים קודם כל מתאהבים ביזם ובצוות לפני המוצר. זה מקום שבו הרבה פעמים ליזמים, במיוחד בהתחלה - לא קל בו. לשאוף ולרצות להיות מוביל דעת קהל מגיע עם הרבה התנגדויות רגשיות ומנטליות. חלק מההצלחה של המיזם תבוא אחרי שיראו אותנו כאנשים מקצועיים, ואני מאמינה שכדי להביא את זה זה צריך לבוא בצורה אותנטית. המפתח למיתוג אותנטי מגיע מהשילוב של איך אני מוציא את עצמי החוצה, ואיך אני נותן ערך. בהתחלה זה לא ירגיש בנוח - וזה בסדר.
"אלה בדיוק ההזמנות שהמציאות באה ודוחפת לכם ראי מול הפנים. המקומות, הטריגרים האלה שבהם צפים ועולים הפחדים, החסמים, של איך זה יישמע, של איך אני לא עף על עצמי, של תסמונת המתחזה ויבינו שאני לא באמת יודע על מה אני מדבר או שאני מספיק טוב בתחום שלי. כל החסמים שעולים - הם ההזמנות של היקום להתמודד עם מה שעוצר אתכם. כי אם הקמתם סטארטאפ - יש לכם וויז'ן לא קטן, באתם ליצור משהו חדש, ואתם לא תצליחו במשימה שלכם אם לא תאפשרו לעצמכם ללמוד להתפתח ולהתגבר על המכשולים שיש לכם. It's never easy."
לא בחרנו בחיים האלה כיזמים כי הם חיים נוחים. אבל בחרנו בזה כי יש בזה משהו גדול מאיתנו, שמזיז אותנו לעבר החזון להשפיע על העולם, וצריך להשמיע את זה גם כחברה וגם כאינדיבידואל. כשרואים את ה purpose מבפנים, זה מקרין החוצה לחברה. אפרת מדייקת שכשאני מבין מה השליחות שלי, מה עושה לי פרפרים בבטן ויש את הדבר הגדול יותר ממי שאני שמוביל אותי, אותו הפחד של מה יגידו עליי נעלם - כי זה כבר לא עליי, זה על השליחות שלי.
Monday Jun 13, 2022
Monday Jun 13, 2022
How can we as parents-founders help better our own Teenagers’ mental health?
From psychologist to entrepreneur
Just a few years ago, Alex was all in as a clinical psychologist, having two clinics, teaching about psychology - when by accident, he found himself diving into the Tech world. It was something he didn’t know had existed before, and he felt like ‘Alice in wonderland’ as he discovered the full power and potential that lies within that world. He decided to found his first company, and poured his energy into it.
When I asked Alex about this big switch, he shared that from his perspective - it wasn't a big shift, because companies are all about people. As a psychologist, his activity has changed but the essence is still about people. He uses his empathy and wisdom as a psychologist to connect and understand his usersand their needs.
When it came to Kai, it started when the time was right. Alex and Netanel reached out to Ziv, who built an earlier version of Kai. They weren't sure about it in the beginning - they didn’t think people would cooperate and use AI, but after weeks of convincing, he decided to go for it - not because he was sure about the idea, but because he was ready to build a company with amazing co-founders to explore with. He said yes to this unique combination between psychological background and technological expertise.
The alarming data
1 out of 3 teenagers will experience severe sadness, the percentage is even higher for teenage girls. Suicide rate grew by 40%, and Covid only accelerated it. Why is that?
Well, the last two years were very hectic - teenagers stayed an enormous amount of time at home without having any certainty about the next day, they were more exposed to the stress in their home life and had nowhere to escape to. Add the absence of time outside in the sunlight and in nature, and the twisted mirror of social media, which filled all their time with watching the illusion of the perfect lives of others - it’s a ticking time bomb.
Although it’s scary and hard to admit as parents - we don't necessarily always know what happens to our children, and what’s going on inside their heads. And when we do know eventually, it’s often too late.
How can we as parents be there for our kids?
- Spending quality time with them - there's no way around it
- Creating space where parents bring more vulnerability
- Normalize sharing about emotions through asking how they’re feeling, letting them know that it's super normal to feel pain and difficult feelings - everyone goes through them in their lifetime
- Address their questions, even and especially when they’re difficult or uncomfortable to talk about
- Nonjudgmental attitude
- Modeling - we often don’t teach our kids tools to handle their emotions, and then they find unhelpful and even harmful ways of coping. It’s our responsibility to teach them about the most powerful and basic part of being human - expressing our emotions.
- Talk with other parents to know you are not alone dealing with those things, and also learn from others about the tools they give to their kids.
Reacting to Kai
Alex found that the different age groups react differently to Kai. Adults tend to use technology in different ways and for different reasons than teenagers, and had a resistance to Kai - they expected it could replace a human, and tried to find the holes that will trick the platform. They were very skeptical.
The younger Kaiers on the other hand, didn't expect it to be like a human at all. They trusted the tech more, and it allowed them to share without feeling shame, and have a safe space.
We might have a hard time understanding this, but teenagers have new ways of interacting - they’re used to interacting through apps like Discord - a platform for managing conversations. It started for connecting while playing online games and expanded to servers that are building huge communities for a lot of interests like anima and music - they use more group chats, messaging and sending voice messages, they’re use to interacting through gaming with avatars that are not even humans, and have the shield of anonymity. Teenagers don’t use one app anymore for interaction, but are constantly on a different conversation experience - that’s where the future is heading .
Tech as the problem and the cure
Technology is a big part of the problem and the solution together. It’s the channel we can harness to reach out to teens. Just like Duolingo is making learning languages accessible, the goal is that Kai will make emotional tools accessible for everyone.
I asked Alex to demonstrate Kai’s work, and we chose the example of a girl named Amanda who's struggling with body image. The first and surprising thing that Alex mentioned, is that many times, she won’t know she's struggling, anxious or depressed.
They found that the first thing that helps a teen like Amanda is to ask her - how happy are you right now from 1-10? - This question is a very important trigger for them to gain awareness about themselves.
From there, the way Kai works is simple - daily short interactions where Kai allows them to pause, recognise what's good in their life through questions and be proactive about it, and describe their feelings.
As a user of Kai for almost 2 years now, as well as a coach to many founders, I know that for most of us, even stopping for a moment and verbally saying what we want in a coherent way and speaking our emotions is a very hard task, but so incredibly crucial.
Alex adds that paying attention to the good things is even harder from a neuroscience perspective, because of our brain’s negativity bias. We are all programmed to pay attention to the negative things, and don’t notice the good things naturally. This muscle of noticing the good things and feeling gratitude needs to be practiced every day to rewire our brain for happiness and joy in life.
Alex sees a future where everyone has an AI companion and the more they engage with it, it will get to know them and help them more. A big uniqueness of Kai is that their team is a combination between therapists, psychiatrists and psychologists that come from both research and clinical work, and create the best toolkit. They focus a lot on tools from Cognitive Behavioral Therapy:
- Learning to control our breath
- Learning the ability of observing our thoughts and emotions and create healthy distance from them
- ACT - acceptance and Commitment Therapy - teaches not to fix challenging emotions, but allowing them to be
- Learning the skill of psychological flexibility
- Learning the skill of positive psychotherapy
And the amazing thing is that Kai also learns and improves itself through its users. A therapist will see 1K of patients on average through their entire career, but Kai will see more than 15k users every single day.
Machines on their own have many limitations, and humans on their own have many limitations - but the combination of humans with the machine is stronger than any human or machine on its own
Monday Jun 06, 2022
Monday Jun 06, 2022
על יזמות שהיא שליחות: להבין את הבן שלך, לשנות את העולם ובדרך לטפס על הקילימנג'רו
לפני שנתיים, בדרך הביתה מהעבודה, רימון מקבל טלפון מאשתו שאומרת שלו שיובל שהיה אז בן 19 שוב ברח מהבית, אבל הפעם לקח טלפון. רימון מתקשר אליו וכשיובל עונה הוא אומר: "אבא מדהים פה, אני מאכיל את הג'ירפה".
רימון מחשב את מסלול הנסיעה מחדש, מנסה להבין איפה יובל נמצא, בזמן שעל הקו יובל שואל אם הוא יכול ללטף את הקרנף, ושהוא רואה שלט של הכלוב של האריות. בזמן שרימון ממהר אל יובל הוא מרגיע אותו ומנחה אותו בעדינות להתרחק מהאזור של החיות.
כשהוא מגיע לספארי, הוא שואל את יובל בעדינות מה קרה ויובל עונה בפשטות - רציתי לחבק זברה.
גם השומר המבוהל שכעס בהתחלה על הכניסה הלא מורשית לא יכל להשאר אדיש בפני המתיקות והתמימות של יובל, והחליט בסוף לקחת אותם לסיור עם הג'יפ לראות את הזברות, ושוב יובל הרוויח מתוך השונות שלו וטייל עם הזברות.
ברגע הזה רימון הבין שהאתגרים של האוטיזם כל כך גדולים, שאת כל מה שהוא יכול לתת אחרי 25 שנה בהייטק, הוא יביא כדי למצוא פתרונות ועזרה לאתגרי האוטיזם - הוא ינצל את הידע שלו בטכנולוגיה, יזמות וחדשנות ויקדיש אותו כדי למצוא פתרון משמעותי.
תמונה כללית
באוטיזם יש שונות מאד גדולה - "ראית אוטיסט אחד - ראית אוטיסט אחד", יש ספקטרום מאוד רחב ומגוון גדול של מופעים.
הם מהווים כ-2% מהאוכלוסייה, 200K בישראל, 200M בעולם, כאשר לא כולם מאובחנים.
סביבם יש 4 אנשים לפחות שמושפעים מכך, מה שאומר שיש מיליארד אנשים שהנושא נוגע להם ומשמעותי עבורם.
אוטיזם היא רגישות נוירוביולוגית, ונהוג לחלק אותה לרמות תפקוד.
ברמת תפקוד נמוכה יכול להיות ילד שכל חייו יהיה במוסד ויצטרך ליווי צמוד, ודוגמה לרמת תפקוד גבוהה מאוד היא אילון מאסק.
אנשים עם אוטיזם חווים כל דבר פי 1000 - בין אם זה בויסות חושי, ובין אם זה בתחושת בדידות.
אוטיזם היא מוגבלות שקופה - לא תמיד יודעים לזהות את מי שבתפקוד גבוה, יש כאלה שעצמאים לגמרי, יש כאלה שנמצאים במעונות וכל מיני מסגרות אחרות, והרבה נופלים בין הכסאות ולא יודעים לתת למה שהם מרגישים וחווים שם.
במקרה של יובל, הבן של רימון, זה היה באוויר מאז שהוא נולד, אבל לא היה להם כהורים משנה ההגדרה של מה זה, עד שבבי"ס דיברו איתם על סייעת. בשביל לקבל אותה צריך לעשות אבחון קודם, וכך הוא אובחן בגיל 8.
האבחון נתן להם נגישות לכלים ועצות שלא היו להם לפני כן, אבל רימון אומר שהתורה על רגל אחת היא פשוטה - לאהוב אותו הכי שאפשר, ולדחוף אותו הכי גבוה שאפשר. רימון מספר שכל יום הוא אומר ליובל: "אין סוף ועוד אינסוף זה קצת לעומת כמה שאני אוהב אותך, ויובל מחייך את החיוך המדהים שלו בכל פעם."
כחלק מזה, זה אומר גם לא לוותר לו ולאפשר לו להגיע הכי רחוק שאפשר - במקרה של יובל זה היה טריאתלון שעשה כמה חודשים אחרי האבחון שלו. מעבר לאתגר הפיזי שכולנו מכירים לגבי פעילות ספורטיבית מאומצת, ליובל היה סט אתגרים נוסף שונה לגמרי - ויסות תחושתי. לשים חולצה על גוף רטוב למשל, היה אתגר הרבה יותר גדול עבורו מהרכיבה על האופניים. בגיל 9 יובל כבר הקיף את הכנרת באופניים.
להיות הורה לילד עם אוטיזם
כששאלתי את רימון מהי המשמעות של להיות הורה לילד עם אוטיזם, הוא משתף שבראש ובראשונה - החיים לא צפויים. אתה לא יודע אם היום הוא יהיה יותר סוער או רגוע, אתה נמצא כל הזמן במצב של חוסר ודאות.
היכולת לבקש מהסביבה להכיל אותו ולראות איך הסביבה מגיבה היא גם דבר מורכב. קל לדבר מילים יפות ואוהבות, אבל בסוף מגיע מבחן המציאות ואז נבחנת התגובה האמיתית של אנשים, כשהם נתקלים בהתנהגות שהם לא ציפו לה, ושלא בהכרח נוחה להם.
בתור הורה, רימון משתף שעצם המודעות וההכלה של האוטיזם נותנת לך יכולת קבלה והכלה עצומה עמוקה וגדולה יותר להמון דברים אחרים, גם מעבר לאוטיזם - "זה בית ספר לחיים. אני לפעמים מדבר עם אשתי מה היינו עושים אם לא היה לנו ילד אוטיסט. אולי היו לי חיים שקטים, אבל לא הייתי חי בכל העוצמה והאינטנסיביות - העוצמה של יובל סוחפת. כשהוא שאל אותי פעם - אבא, כמה רחוק אתה מוכן ללכת בשבילי? ואני פשוט הזמנתי כרטיסים לטפס את הקילימנג'רו."
החלום להגיע לקילימנג'רו ליווה את רימון הרבה שנים. כנער הוא היה שחקן כדור מים, ספורטאי מצטיין. בצבא שירת בסיירת גבעתי ואחרי שלוש שנים של שירות בצוות מבצעי הוא נופל ולא מצליח להזיז את הידיים והרגליים. בבדיקות גילו שהיו לו 7 פריצות דיסק, אחד ברמה קיצונית וחייבים לנתח. בגיל 21 הוא מוצא את עצמו נכנס לחדר ניתוח עם סיכוי של 10%+ לצאת משותק. אחרי הניתוח בחדר ההתאוששות הוא מצליח להזיז את הזרת ומחליט שעצם זה שהוא מצליח להזיז את הזרת עכשיו זה מספיק - מכאן הוא מנצח.
השנים הראשונות היו קשות עבורו כי הוא היה צריך להמנע מפעילויות ספורטיביות, אבל אחרי כמה שנים הוא כבר חזר להתחרות בטריאתלון. אחד החברים שלו בקבוצת טריאתלון הוא קטוע רגל, וביחד הם חלמו לטפס את הקילימנג'רו, מה שהתחבר להבטחה שלו ליובל. רימון מתאר את האושר שבטיפוס למעלה עם החבר הכי טוב שלו, "כל צעד כיף לך" - אחרי חמישה ימים הם הגיעו לפסגה, אבל בדרך למטה מתחילה סופת שלגים גדולה. רימון מחליט לרדת את הקילימנג'רו ברגל - הוא מתחיל לרוץ בשלג, כשיש 50 ק"מ ו500 מטר לעבור ב- 24 שעות. אחרי כמה שעות הוא מתמוטט בשלג מאפיסת כוחות, וקורא לסבלים שיקחו אותו למטה. בדקות שלקחו להם להגיע רימון עשה שיפט במוח, ככה שכשהם הגיעו הוא אמר להם תודה רבה והזמין אותם להתלוות אליו ברגל, כי הוא רוצה להמשיך. בדרך למטה הוא הרגיש בכל צעד כאילו יש לו סכין נעוצה בכל רגל, אבל התחושה הזאת שהוא תמיד מסוגל לעשות עוד צעד למרות הכאב - ועוד אחד נוסף, היה אחד מהלקחים הכי גדולים שהוא למד בחיים.
הטיפוס לקילימנג'רו עם יובל כבר נמצא בתכנון.
מחולשה לגאווה
בהייטק ובסטארטאפים הקצב גבוה והדרישות גבוהות, ולצד זה בבית יש אינטנסיביות ואי ודאות גבוהה יותר מהרגיל. היו הרבה שנים שיובל היה בא לעבודה שלו בצהריים ומשחק.
אחד מבני הזוג חייב להיות עם הילד יותר, או שיש איזשהו סיוע - בשביל רימון באיזשהו שלב זה קרע אותו, וזאת אחת הסיבות שהוא הקים את האקוטיזם, כדי שהוא יוכל יותר להיות יותר עם יובל.
בהאקתון הראשון יובל השתתף כיזם, נתן את הפיצ' שלו וזכה כחביב הקהל - הוא רצה להקים חוות זברות, כי הוא מאמין שזברות הם כמו ילדים עם אוטיזם כי אומרים שהן יפות ולא משחקים איתן.
רימון משתף שכהורה לילד עם אוטיזם אתה יכול להיות אנטי מהמקום שזה מוציא אותך מאזור הנוחות, או לזרום עם השינוי - רימון בוחר לזרום עם זה עד הסוף.
הוא מצא את עצמו נותן מקום וחווה סיטואציות שהוא לא העלה על דעתו, כמו להכניס חמור מחמד לסלון שלו בשביל יובל, לצבוע אותו בפורים בשחור ולבן כדי שייראה כמו זברה, ולטייל בעשר בלילה עם איתו ועם והחמור "אוליו" בעיר שלהם. התדר של הנתינה כלפי יובל זה תדר שפותח כל דלת. הוא מכיר הרבה הורים שאוהבים את הילד שלהם בבית אבל לא מדברים על זה בחוץ, מתוך מחשבה שזה ייתפס כחולשה, אבל בעיני רימון - לקחת את "החולשה" ולדבר עליה, זה הדבר הכי חזק שאפשר לעשות.
בהאקוטיזם הוא רואה את התופעה של המון הורים שמגיעים עם בושה מסוימת, ממקום שמרגיש שזו חולשה, ודרך ה- doing הם מתמלאים בגאווה ומתחילים להציג את עצמם כ- אני אבא/אמא של. במקום להסתיר זה הופך להיות מקור לגאווה. זה עניין של נקודת מבט. החוכמה עם החיים היא לא בהכרח לשנות את המציאות, אלא איך שאנחנו רואים את המציאות - רימון משתף על משל של הרמן אסי שהוא מאוד אוהב: אם יש לך 100 עצים ומעניין אותך רק עצי הפרי, אתה מסתכל רק על 10 עצים ולא ממצה את כל הרעיון. אבל אם אתה מסתכל על עצים יפים, או על צבעים וגוונים, אתה רואה את הדברים מעוד זוויות ומצליח לספוג עוד רבדים.
איך מאזנים בתור הורים כשהורה אחד מאוד פתוח ורוצה לשתף ולשני יותר קשה עם זה?
רימון משתף שמול אשתו היה קושי כזה - היא התגאתה בו ובמה שהוא עושה, אבל היה לה קשה עם החשיפה. היו להם דיונים על זה, ועד היום יש סיפורים שהם הרדקור שהוא לא מספר כי הוא יודע שהוא חלק מצוות.
מנטורים לחלומות
רימון מספר על שני המנטורים הכי משמעותיים עבורו: אחד זה שמעון פרס ז"ל, שכששאלו אותו בערוב ימיו על מה הוא מצטער שהוא לא עשה, הוא ענה - "לא חלמתי מספיק רחוק"
השני זה יובל. השנה ההאקתון היה ב- 12 מדינות בעולם, אבל הבן שלו יובל אמר לו - "מה אתה מבסוט? אתה כל כך רדוד, אתה מדבר רק על כדור הארץ, איפה הגלקסיה? אתה מדבר על בני אדם, איפה החייזרים?
הוא כל הזמן מאתגר אותי כל הזמן לראות יותר רחוק ולהגשים עוד חלומות."
אוטיזם בעולם העבודה
כיום, פחות מחצי מהאנשים עם אוטיזם מועסקים בעולם העבודה, גם בתפקידים כאלה שהם יכולים להיות טובים בהם. למרות שציינו שכל ביטוי של אוטיזם משתנה בין אחד לאחד, שאלתי את רימון - איך אפשר לשים לב ולהיות רגישים כשאנחנו עובדים לצד מישהו עם אוטיזם? אלו היו עיקרי הדברים:
-לדבר איתם בגובה העיניים ולהיות מודעים לצרכים האישיים שלהם: חלק ירצו לעבוד בחושך, חלק בשקט, חלק ירצו להיות עם אנשים. חשוב להיות מודעים לצרכים האינדיבידואלים שלהם
-להבין שהכל מועצם אצלם - אם הבוס צועק, הוא חווה את הכל פי 1000. אם עובד מרגיש בדידות וחוסר השתלבות - הבדידות מהדהדת פי 1000 אצל מישהו עם אוטיזם
-קבעונות - הרבה פעמים יש להם דברים שצריכים להיות ולהיעשות בדרך מאוד מסוימת שלהם. צריך לראות מתי זה סבבה ולאפשר את זה, גם אם אני הייתי עושה את זה אחרת.
יש לכך גם יתרונות - הרבה אנשים עם אוטיזם טובים בפעילויות חזרתיות, מה שמשתלב מעולה בתוך התעשייה של הדאטה science.
-לשים לב לשיפוטיות שעולה בנו - אנחנו לא יודעים מה קורה ועל רקע מה, וצריכים לשים לב למחשבות אוטומטיות שעולות בנו, ומתוך המודעות הזו להכניס אליהן במחשבה שנייה יותר רגישות ותשומת לב.
האקוטיזם
יש להם מחזור שנתי שאותו הם מתחילים בהאקתון, שם הם בוחרים את המיזמים הכי טובים ומלווים אותם דרך לימוד אינטנסיבי שעוזר להם להתכונן לקראת הדמו דיי.
אחד היזמים שלהם במחזור הקודם, גלעד, המייסד של snowflakes, שם לב שהאחיין שלו שיש לו אוטיזם נעמד בסיום הסרט לכתוביות סיום. לכן, ביום ההולדת שלו, כחלק מסרטון הברכות שהוא ערך לו הוא הכניס את כתוביות הסיום, ובפעם הראשונה, האחיין שמעולם לא דיבר איתו כתב לו תודה, לראשונה בוואטסאפ.
ברגע הזה ירד לו האסימון שלאנשים עם אוטיזם יש דפוסי צפייה שונים, והתחיל לנתח את זה.
הוא גילה שבזכות המידע שהוא גילה, הוא יודע לייצר סידרה של פילטרים שאפשר להלביש על תכנים קיימים שמותאמים לאנשים עם אוטיזם. היום כל התכנים ב- כאן מונגשים בזכות התוצר הזה.
עבור יובל למשל, שבגיל 21 רואה הופ, בזכות הפילטרים שיכולים להפוך חדשות למשל לסרט מצויר, הוא יכול להתחבר לעוד תכנים בפעם הראשונה.
הוא הרחיב את הפתרון גם ללקויי ראייה. וכיום, מתוכנה לחומרה, כל מסך יכול להיות מונגש אישית.
מיזם אחר עם המון תקווה שהיה הזוכה שלהם השנה הוא - "לדעת".
המיזם בא לאבחן אוטיזם בגיל מוקדם בצורה הרבה יותר פשוטה. המחיר לאבחון רשמי כיום הוא 1000-2000$, ולא כולם יכולים לאפשר את זה. הם רוצים רוצים לבנות ערכה שמבינה באמצעות בדיקת תנועות עיניים וeeg ויכולה לאבחן אוטיזם, מה שיהיה אפשר לעשות בכל מקום בעולם ובמחיר הרבה יותר נגיש.
יש הרבה תקווה שמגיעה ממיזמים חדשים, כמו בגד שיכול להרגיש מתי הגוף נכנס לסטרס ויכול לעזור עם התפרצויות זעם, ויש גם מיזמים שהם לא טכנולוגיים כמו קבוצות כדורגל לאנשים עם צרכים מיוחדים, מה שהולך להתקיים בכל מיני מקום בארץ ולהביא לשינוי חיובי.
גם מעבר למיזמים, עצם המנטליות של יזמות יכולה להניב תוצאות מדהימות - עד לפי חצי שנה למשל, כדי שאוטיסטים יתגייסו לצבא הם היו צריכים ללכת לפסיכיאטר ולקבל ממנו פרופיל 21 על הפרעה נפשית, ואז להתנדב לצבא. מאז הגיעה תוכנית "תתקדמו", שבזכותה אוטיסטים מתגייסים לצבא בפרופיל גבוה לראשונה ומקבלים את הכבוד הראוי להם, בלי להסתיר את מי שהם.
בתוך הצוותים של ההאקתון יש גם יזמים, מנטורים, ומרצים עם אוטיזם שלוקחים חלק.
הרצאה מרתקת הועברה על ידי חוקר המוח מורדי בן ברוך, שהסביר להם בצורה מדהימה הן מזווית מקצועית והן מזווית אישית, איך החיים נראים עבור מישהו עם אוטיזם.
כששאלתי את רימון מה הוא מאחל לעצמו ולהאקוטיזם, הוא ענה שהמטרה היא לעשות את ההאקאתון ב- 200 מדינות במקביל ברמה העולמית עם תמיכה של האו"ם, ולייצר להם אפשרות ליישום והצגה של המיזמים ברמה העולמית.
ומהמקום של החלום האישי של יובל שהתחיל את הכל - הוא חולם לבנות ליובל מקום מיוחד עם חיות, חקלאות ותרפיה, וכדי לעשות את זה הוא רוצה לדחוף את הקטר לפעילות יזמית חדשנית.
Monday May 30, 2022
Monday May 30, 2022
How do you build 2 successful startups and how significant are the mindset and desire along the way?
Natan grew up next to his granddad's wood shop, always building things with his hands. At the same time, his dad, who was an engineer, taught him about programming, and he started doing that at an early age as well.
As a teenager, he was interested in getting stuff done with more people, so he started his first company at the age of 17, and caught the Entrepreneurship Bug. Still being a highschool student, he came to experience a totally different world of meetings and thinking as the COO of the company, the things he only saw in movies before.
After he graduated high school, he served in the Air Force Intelligence, where he did operational and technical roles, which meant a lot of responsibility on his hands. When he finished his service, he stepped out to a different world - it was the end game of the “.com” era, and he found himself writing a lot of code.
He was drawn mostly to embedded systems - he liked the combination of hardware and software.
One friend sent him to the IDC, because he was interested in their scholarship for entrepreneurship, tech and leadership and asked Natan to take the application forms for him. As he helped his friend he thought to himself - why wouldn’t I fill one for myself as well?
At the time Natan was studying political science at the Open University Of Israel - Jean-Jacques Rousseau was as exciting to him as c++, but at the end - he found himself getting the scholarship and reevaluating his direction. He decided to do his Bachelor Degree in computer science.
He met Eyal Toledano in this program - a good friend and his co-founder. Both of them were in love with mobile, and searched together for what was most interesting for them.
Natan managed to work during his studies full time. They were working on getting downloadable apps on mobile phones in the early 2000, when mobile phones mostly knew how to send text messages and do very simple things. Then came the 2008 crash, and while they had great ideas, they couldn’t raise money.
Samsung reached them, as they had no R&D in Israel at the time, and although they were dreaming of making a company of their own, Samsung managed to convince them to join.
And so, at the age of 23-25 - Natan found himself being the GM for the mobile division for Samsung in Israel, an experience which he describes as his Grad School.
Moving to the US
After 5 years in Samsung, Natan decided he wanted to try and build a company of his own.
He came to the conclusion that for that he needed to become a VC or work in a VC, which in retrospect he suggests not to do.
He met Harel Margalit. and joined JVP as EIR, where he had a lot of freedom to do what was interesting to him, when his wife was accepted to do her MBA in MIT - an opportunity of a lifetime.
It was a no brainer, and he decided to put his work aside and come with her.
That’s how he landed in Boston. At first, he was confused and didn’t quite know what to do after working in tech for a decade, but he knew this could be a fresh start for him. He thought he might try MIT as well, the Media lab specifically.
At the same time, he started working with Prof. Rodney Brooks, whose company is responsible for iRobot & rumba, and pioneering robotics in general. Meeting Prof. Rodney was like meeting Michael Jordan for a basketball fan, as he was a very impactful and known figure in the worlds of machine learning and artificial intelligence.
Natan joined him in the new company he was building that signaled the dawn of collaborative robots, robots that would be safe to interact with humans and would be programmed by teaching.
He was 29 years old at the time, and after considering the tradeoffs he decided to join MIT, and his amazing journey there started, which ended with a PhD. He found new opportunities for himself from within the realm of the unknown. Natan explains that he appreciates the beauty in the dichotomy of the entrepreneur, of “organized chaos” - he didn’t have a solid plan, but he had his anchors. He came in with the mentality of - “we’ll figure it out. In the worst case - I’ll get a job in a big company. And I tell that to new employees as well - people have the wrong impression of how risk works - because in the worst case you'll go back to the market and get a normal job.”
This belief is crucial for entrepreneurs, because we need to navigate all the time within the unknown, we can't have it all planned out and go exactly according to plan. We need to have trust in ourselves and believe in our abilities, and know from that deep place that no matter what, we’ll figure it out.
Product-Market fit
Media lab is a very hands-on place at MIT where you can explore and have a lot of creative freedom, and also get sponsors who come from industry and interact with the students. Natan came to MIT after decades of experience in engineering, and shares that it’s difficult to unthink this way of doing things, so the entrepreneurial mindset never really left him.
He was working on projected augmented reality, and created Formlabs with two of his classmates.
Today, Formlabs is a decade old company with 700+ people, selling over 100,000 printers for design and engineering, but also for dental care. It became a Unicorn.
“You can’t really plan which company will hit its product market fit and when.” - Their decision to put their complex and expensive HW - SW product on Kickstarter was a risk, as the platform wasn’t really used to that type of product - but it turned out to be a huge success, with 3M$ of product orders - that was an early product-market fit for them.
“No regret decision”
Natan made the difficult decision to leave Formlabs and found Tulip, and shared that:” it was a moment that Jeff Bezos defines as a “no regret decision”, where you don’t evaluate your decision based on what you know now, but based on thinking how regretful would you be if you looked back as an 90 years old man at this choice.”
Formlabs was pretty stable, and Natan realized that this is the chance to build a very important second company, he couldn’t imagine a reality where someone else does this instead of him - so he went all in. “It doesn’t mean that you're comfortable and know exactly all the things about the decision, but the conviction that this is something worthwhile building was extremely clear.”
Managing it all
Having 2 companies, a wife who's also a very busy executive and kids - how do you manage all the stress of having so many balls in the air at the same time?
Natan shares that for him it didn't become so stressful overnight. He made the progress and the building of the company slowly and gradually on purpose - his bar for building a platform was very high, and he was preparing for the longhall.
As for the stress, he shares that for him there's only one thing that can give you balance, and that’s the people around you - the family, his teams, the investors. Even as for stepping down from an operational type of role in Formlabs, it wouldn’t have been possible without a great co-founder on the other hand.
When I asked Natan about navigating between his personal and professional life, he shared that he grew up with 4 siblings and 2 hardworking parents, so the idea of a demanding career and kids together was not foreign to him, it’s just life.
The practical reality is that as parents you take turns and cover for each other - there is no magic answer. Although they’re far from their close family, there are other parts of the family and a community that they’ve built over the years, and they make the best of it - there's always trade-offs. Still, he shares he’s living in a constant reality of wanting to be with his family more and spend more time with his kids, but having said that, the other side of the coin is that they’re being good role model for their kids, teaching them the value of work and the entrepreneurship mentality - “no matter what they’ll choose to do when they’ll grow up, it teaches them about life.”
Monday May 23, 2022
Monday May 23, 2022
About the power of purpose, the skill of debate and building yourself all over from the ashes
A strong “why”
Sharon always wanted to do something of her own, but didn’t know what and how she’s going to do it in the beginning. What she did know is that it had to answer those criterias:
1) Be within her expertise areas - an arena where she knows that she's doing
2) Have a great impact for the world
She spent years as an employee, having a great career, learning a lot in her last job about the world of plastics - the good and the bad - and then all the dots connected. She knew that plastic is good, but it creates huge pollution at the end of its life. She was determined to find a solution for the planet. So she quit her job and became an entrepreneur.
Then came some turbulence at the age of 35. Her relationship at the time ended, she had no job, which means no money and no place to live. She hit rock bottom. But from that place, she realized what it means to be there for herself, truly. The power needs to come from within. She invested all of herself in her startup, living in her aunt’s and uncle’s apartment for a year, creating everything from the ashes.
From nothing to everything
How do you keep on going when there's no promise for achievement in the future?
- Sharon had no plan B - there's no other way. She was passionate and believed in what she was doing.
- She enjoyed what she was doing, and so she could live it and give it her all.
- Having a good support system - she had her family, she met Maya who started the company with her and believed in her. Even as adults, we all need that one person who believes in us, that will help us take the next step.
Saron shares that in hindsight, she probably made every mistake in the book on her journey of founding her startup. She shares about trying to bring a person she admired for his knowledge in tech and business to be her co-founder, although he wasn’t really into it. In the process of making a contract, they couldn’t get into agreement and things turned ugly, to the point where they had to involve lawyers, which meant that the business was in a loss before it even started - it was a scary point for her.
She handled the situation through being very upfront with the investors, and luckily they were willing to take the risk. The second thing she did, is putting the lawyers aside and meeting with him in person. This made a huge difference, and allowed them to end things on friendly terms. That was a big lesson for her, teaching her about the importance of making a contract from the very beginning of working together - don’t just trust luck.
I (Gali) always tell the entrepreneurs I coach - if we’re not willing to speak about the major parts in the beginning, then later on they will find their way to come into the surface as much bigger issues. It’s crucial to know if we’re aligned before we choose to work together. Look the fear in the eyes, don’t avoid it.
Debate
In her 4th year at the university, Sharon had a big project to present in front of the entire chemical engineering department - and even the thought of that was terrifying to her. She was frustrated, thinking of what she can do, when a friend told her about the debate team - and she jumped on the opportunity.
The first few sessions were terrible. A couple of months later, she won first place in a debate competition - and completely fell in love with it. It taught her many lessons that served her later as an entrepreneur - the value of listening deeply to the other opponent, how to study and practice before the debate itself in order to plan the strategy for convincing, and of course - how to speak in front of an audience: “I don’t know how I would have done the startup without it.” Now when she needs to do a pitch, she can manage that with all the tools she learned.
The power of listening
As the founder of her startup managing her team, she found that what helps her employees shine and express their great ideas is simply - shut up, and listen. In meetings, she resists the urge to speak first and gives her team the space, and they come up with amazing ideas - that’s why she picked them, after all. She still makes her voice heard, but she allows others actively by waiting to do that as well. It's not easy, but it’s a learning muscle, and the benefits are enormous.
Bringing entrepreneurship into a traditional industry
Sharon definitely ‘stood out from the crowd’, and people didn’t really know how to handle her unique position, coming from such different worlds. When she went as part of the delegation of Weact of the wonderful Darya Henig Shaked to Silicon Valley, people didn't know what Water soluble Plastic is, and Sharon faced the challenge of raising money as a woman entrepreneur, as well as pitching something that doesn't have a “sexy” ring to it.
The turning point was when she realized words are not enough - they need to see it with their own eyes. So she showed them a plastic bag that can dissolve in contact with water - and indeed, it made a huge difference. Now she had them hooked, and managed to raise a few millions of dollars.
When I asked Sharon what she wishes for herself for her soon to come birthday, she shared about how lucky she feels with her life partner, 2 kids and her startup, and that she simply wishes for it to stay that way. Enjoying and maintaining the beautiful relationship with her supportive partner, raising her two sons, raising the next round for her company, and enjoying the great team she has built.